אבא של תפוחים, אהבה, ושתיקה 

אבא של תפוחים, אהבה גדולה, ושתיקות

תגובה אוהדת ומרגשת מרבות שקיבלתי ל "הואדי" שיחררה אצלי משהו בדומה ל"פקק". התחילו לצוף ולצאת החוצה לאט לאט, כבועות מים שהיו כלואות במעמקים וכעת צפות ועולות לפני השטח, קטעי זיכרונות "קטנים ולא חשובים" על אבא.
כל מה שלא הרשיתי לעצמי עד עתה להוציא ולהרגיש מאז שאבא "עבר לגור במקום אחר" (כמה שנים טובות). כאילו הגוף ידע לבד שלא יעמוד בזה וכעת אפשר, בזהירות לעט לאט, סיפורים ומקרים קטנטנים שמזכירים את : האדם שהיה, פעליו, מערכת יחסיו עם הסובבים, ועוד. תודה luis56 ששחררת את ה"פקק".

בחלומות (על אבא) שבאים לעיתים כה נדירות לצערי, אני בוכה, אח"כ מקנאה שבחלום הצלחתי לבכות, נוזפת באבא שעבר לגור במקום אחר ולא בא אלינו יותר. כשאני מתעוררת אני "ספק צוחה ספק בוחקת", כי זה מזכיר את המערכון הבלתי נשכח של "יתום בן 35" שבוכה שאין לו אמא, ושואלים אותו בן כמה הוא, אז אומר 35.....
פעם התגלגלתי מהמערכון הזה, היום אני מבינה שהרגשת האובדן הכבדה הזו, היא ללא קשר לגיל. הילד הוא תמיד ילד של אמא ואבא גם כשהוא בן 70....נכון?!

אימא מספרת ש:
פעם לא היה שפע מזון ומצרכים שונים (ובזבוז) כמו היום, רהיטים אף אחד לא קנה בכלל "העבירו", וכנ"ל בגדים, מה שנפלא (בעיני לפחות) מבחינת מחזור; במכולת מכרו חצי ככר לחם, חצי חבילה חמאה (שיישאר לכולם) וכנ"ל כמעט בכל דבר; לאנשים היה פחות או יותר אותם אמצעים, ולמי שהיה מעט יותר לא הבליט זאת, הפער לא היה ענקי כמו היום.

לשכנים הראשונים בשכונה שהייתה טלויזיה (שחור לבן ענקית לא פלזמה כמובן שאז לא ידעו מה זה) היו אורחים יום יום כל ילדי השכונה שבאו לראות. לא היה להם לב לומר לכולנו לא לבוא. אתם מבינים, היא הייתה מורה אז הם יכלו להרשות לעצמם...קאפיש? אז עוד מורה היה כבוד וגם פרנסה טובה.

גם אז אימא הקפידה שלי ולאחותי תהיה התזונה הדרושה ולא משנה what it takes . קנתה כל יום תפוח או פרי אחר, וכיון שתפוחים היו פרי יקר קנתה אחד, חצי לי וחצי לאחותי (ממילא היינו אוכלות כמו ציפורים). היתרון בתפוח היה עמידותו לעוד יום יומיים אם לילדות לא יתחשק אותו יום, עבורם הם לא קנו מפני שתפוח היה אז יחסית פרי יקר יותר. כששאלה את אבא אם לקנות גם לו, הוא אמר לה ש"ממילא הוא לא סובל תפוחים".....

כך היה במשך שש שנים תמימות, עד שהגיעו זמנים טובים יותר, תחשיב הקניות של אמי השתנה כמו אצל כולם, במכולת כבר מכרו חבילות שלמות של חמאה ולא חצאים, וכך יצא שהגיע יום בו קנתה כמות תפוחים גדולה יותר, שגם הם יאכלו.
יום אחד היא מגיעה הביתה ושומו שמיים ! מה רואות עיניה? אבא אוכל תפוח.
מה קרה שאלה אותו? הרי אתה שונא תפוחים.....
מי סיפר לך את האגדה הזו שאל בקריצה?
אתה, אמרת שאתה לא אוהב.....אז קניתי מראש רק לבנות.
טוב, אז המצב היה אחרת, נו, אז אמרתי. . . אז אני אוהב מאד תפוחים, בכל צורה וכל סוג, יכול כל היום לאכול אותם.

אתם מבינים את זה - הבן אדם שש שנים ויתר על תפוחים כדי שיהיה מספיק לבנות שלו, ולא רק זה, כדי שלא יהיה לאמא חבל הוא אמר שהוא לא אוהב, וכך יהיה לה כסף לקנות עוד משהו לבנות.
מאז הוא לא הפסיק לזלול תפוחים, מכל הפירות הכי אהב אותם, כל סוג וצבע תחת כל עץ רענן.

ככה היה אבא, לא היו חיבוקים נישוקים פוצי קוצי, וגילויי חיבה חיצוניים, בזה הוא דווקא לא הצטיין, ושנים רבות אח"כ התחלנו להבין איך ולמה. אבל מה שלא יהיה ידענו מעל לכל ספק בכל רגע, נשמה, ומבט, שהוא מוכן לעשות הכול, ומעבר לאפשרי בשביל כל אחת מאתנו.

בבגרותנו כשהייתי חיילת ועדיין מפונקת החלטתי איזה שישי בצהריים לנסוע בטרמפים לגולן למחזר שלי שהתגעגעתי אליו, הוא השתולל. היות והבין יפה שלא יכול היה לעצור אותי, לקח את הפרינץ המסכן שהיה לו בימים ההם ונסע. הביא אותי, וחזר אחרי 12 שעות נהיגה רצופות, לא יכול היה לתת לי לנסוע ככה.

שנים אח"כ כשאחותי שברה רגל הוא רצה להעלותה על גבו את המדרגות לדירתה, למרות שהיה אחרי 3 התקפי לב, עדיין כוחו במותניו, והוא פשוט לא ראה ברירה אחרת.
לכולנו היה ברור מה תהא התוצאה, אך הוא לא התחשב בזה ובכוונתו היה לנהוג כפי שפעמים רבות היה עושה דברים למעננו, עד כלות, מעבר לכל הגיון.

אבא של תפוחי עץ, בשקט בלי מילה, בלי גילויי חיבה חיצוניים, ובאהבה עד אין סוף, שטרם נראתה כמותה, בשקט בצנעה, במעשים, בדיוק כפי שנהג בחייו המקצועיים, ובמעשיו עם כולם.
על מעלליו ודברים שהשיג ועשה בעבודתו ובחייו המקצועיים ידענו מעט מאד, גם זה לאחר שנים רבות ולא בזמן אמת, ומסיפורים רבים שמענו מחבריו לאחר שלא היה אתנו.

על קצה קוצו של מזלג קטן מקטעי הזיכרונות שצפים אצלי כבלונים קטנים ממעמקים, על האיש הזה, אבא שלי.

עלה כולל תמונות ולינקים בבלוג שלי כאן